חנן הרים את המחברת הדקה. מאז הקיץ שעבר לא פתח אותה. מתחתיה מצא את השעון. הוא החזיר את המחברת למגירה ומשך את הכתר הקטן שבצד השעון.
משהו נקש. הוא הרגיש נפילה קטנה בבטן, כמו במעלית שמתחילה לרדת. לרגע נסתמו לו האוזניים, ואז חזר זמזום המקרר.
״אם אתה מדבר עם נדב, תגיד לו שיביא כיסאות״, קראה מיכל מהמטבח.
״ושלא יגיד שנסתדר. בפעם שעברה הוא הסתדר ואני ישבתי על שרפרף״.
חנן נשאר עם היד במגירה.
בסלון כבר דיברו על עומסים בנתב״ג. כיסא האוכל נעלם. במקומו עמדה הספה הישנה, זו שבחורף הראשון למלחמה מסרו למשפחה משדרות. על השולחן נח עיתון של ערב שמחת תורה, תשפ״ד.
הוא פתח את הטלפון. בקבוצת המשפחה חיכתה הודעה קולית מאחיו, נדב.
״חנני, חוץ מכיסאות צריך משהו? ואל תגיד מצב רוח, אין במכולת״.
חנן השאיר את הטלפון ליד האוזן גם כשההקלטה נגמרה. בסופה נדב משך באף ומישהו ברקע ביקש ממנו לזוז עם העגלה. שלוש שנים שמע את קולו בסרטון מיום ההולדת של אמא, במשפט שנקטע לפני שהמצלמה הסתובבה. עכשיו אחיו עמד ליד קופה, החזיק כנראה שקית שעמדה להיקרע, וחיכה שיגידו לו אם חסר משהו.
הוא הפעיל את ההודעה שוב. בפעם השלישית הצמיד את המסך לאוזן עוד לפני שנדב התחיל לדבר.
מיכל יצאה מהמטבח, ניגבה ידיים והניחה כף יד על מצחו. פעם הייתה ניגשת אליו ככה בכל פעם שנראה חיוור. עם השנים כבר הסתפקה בהערה מהחדר השני.
״אתה לבן״, אמרה.
